|
|
15/09/2006 16:58
פרק סיום
בשעה שש בערב בערך, ביום ה-64 להריונה הראשון של זואי, הגעתי הביתה מהעבודה והמנופחת הקטנה חיכתה לי לייד דלת חדרי. איך שראתה אותי, יללה את יללת הסיום של ההריון. זאת לא הייתה יללה רגילה וכבר באותו הרגע התמלאתי בתחושה שהסופ"ש שעבר עלי איתה, במהלכו לא אכלה ובקושי תפקדה, היה רק תקדים להמלטה המתקרבת.
היא ידעה ללכת לבד למיטת העץ הלבנה שבנינו לה, התיישבה בה והתחילה לחפור באיטיות בסדינים הנקיים. קנזו, האבא, הוכנס היישר לתוך החדר הקטן וכאילו ידע לשבת שם בשקט ולשתוק בעוד אישתו הקטנה שוכבת במיטת ההמלטה ומחכה לגור הראשון שייצא. מכאן ובמשך שלוש שעות ארוכות קדימה, יצאו להם אחד אחרי השני, הגורים הראשונים לבית הגידול בלוספארק לרוסים כחולים.
הבן, סמירנוף, כבר מההתחלה היה עם פרצוף של גבר קטן וביישן ואילו ארבע האחיות היפות שלו היו כל אחת שונה מהשנייה ומיוחדת בדרכה שלה, אפילו שכולן היו בנות. החמישה יצאו בהפרשים של 15-25 דק' אחד מהשני כשזואי האימא שהייתה מותשת, דאגה לנקות אותם אחד אחד ולהדריכם היישר לפטמות מהן הם ינקו עד היום האחרון שלהם בבית הגידול.
את ההריון הארוך הזה חווינו כולנו בבית שלי. כל אחד שעבר על ידה לא יכול היה שלא להעיר איזה הערה על הבטן הגדולה או על זואי שהייתה נינוחה ושלווה, מוכנה ליום הגדול שהיום נראה רחוק מאוד.
הגורים הקטנים שנשקלו כל כמה ימים גדלו בקצב מהיר במיוחד. הם נראו טוב כל הדרך וחוץ מבעיות העצירות שהיו לסמירנוף הקטן בימיו הראשונים כעושה צרכים עצמאי, נראה הייתה כי ההמלטה הזאת מושלמת כמעט כמו ההורים שהביאו אותה.
לא הייתי מאמין שהאינסטינקטים של זואי יאפשרו לה להיות כזאת אמא דואגת ומסורה לגורים הקטנים שלה. לא הייתי מאמין שבשלב מסוים קנזו האבא, גדול וחזק, יהיה כמו לאח לגורים הקטנים ויאהב אותם כמעט כמו שהם אהבו אותו. הם ישנו ביחד, שיחקו ביחד, אכלו ביחד ועיצבנו את זואי ביחד.
סמירנוף היה הראשון שהלך כבר לפני שלושה שבועות לביתו החדש בתל אביב. אחריו הלכה ניקי היפיפייה להורים שלה, גם בתל אביב. ואז הלכה לה גם בל שהשאירה אותי כאן עם מי שאתמול נקראו בשם שלי ובוסקילה, הגורות היותר אקטיביות של החבורה שתמיד הובילו והשתוללו. זה היה מתבקש ששניהן תעבורנה ביחד לאותה משפחה.
ועכשיו, ביום שאחרי, אחרי שכבר סיימתי לנקות את החדר ולקפל את כל החפצים ואת מיטת ההמלטה, זואי ישנה לה על המיטה נינוחה ורגועה, הלילה היא סוף סוף ישנה שוב איתי וקנזו קיבל בחזרה את החדר שלו שבו הוא אוכל ברגעים אלה ממש, מבלי שחבורת גושי פרווה קטנים יקפצו עליו מכל פינה בציפייה להעביר איתו עוד שעת משחק. בחיסרון הגדול בגורים בחדר נמצאת גם ההקלה שכל אחד מהם קיבל בית חדש וכל אחד מהם מרגיש עכשיו יותר תשומת לב, ממש של מלכים, ממש כמו שההורים יקבלו עכשיו כשהם שוב מרכז תשומת הלב.
וכך קוראים יקרים אני שמח לסיים את היומן של משפחת בלוספארק ששוב חזרה להיות קטנה וצנועה בתקווה שתישאר כך עוד תקופה ארוכה לפני שנחזור לאותם ימים של אין סוף ניקיונות, משחקים, צחוקים ושעשועים עם מי שעתיד להיות אולי, השגר של 2007.
זואי וקנזו מוסרים לכם נשיקות רבות ומי יודע, אולי השנה הם ירשו לעצמם לבחור בקרירת דוגמנות בתערוכות השונות בארץ על פני קרירת המשפחה. עד אז אני נפרד ממכם ומקווה לפגוש אתכם פה שנה הבאה, יותר חכמים ומנוסים, עוד יותר אופטימים, בריאים ואולי גם יבוא שלום :- )
שנה טובה ! |
 |
תגובות |
 |
|
| די-אימפקט :: בניית אתרים